לפני כמה חודשים היתה לנו בעיה עם הטלוויזיה בסלון. התקשרתי לחברה שקשורה להבאת הטלוויזיה, במטרה לברר כמה יעלה לתקן אותה. בכל מקרה, הנציגה בדקה ביוזמתה, וגילתה שיש לנו עוד אחריות על הטלוויזיה. אז בסופו של דבר לא רק שלא היינו צריכים לשלם על התיקון, אלה גם כשלקחו לנו את הטלוויזיה, נתנו לנו טלוויזיה חלופית, כך שאפילו לא הרגשנו שהטלוויזיה שלנו היתה חסרה. זו היתה חוויה מצוינת, לגלות שקנינו טלוויזיה מחברה שבאמת לוקחת אחריות למוצרים שלה.
אחריות זה דבר די נדיר בחיינו, ואני לא מדבר על אחריות על טלוויזיות או מקררים. אני מדבר על אחריות אישית. זה מוזר כמה אנשים בוחרים לא לקחת אחריות אישית, למרות שבניגוד למקרה של הטלוויזיה, במקרה של אחריות אישית, אנחנו גם הספק וגם הלקוח. הרי כשאנחנו לוקחים אחריות אישית, אנחנו גם אלה שנותנים אותה וגם אלה שנהנים ממנה.
להאשים אנשים אחרים או את הסביבה בצרות, או בבעיות שקורות לנו, זה משהו שקל לעשות, אבל מעבר לנחמה הפרוטה שזה נותן לנו, זה לא באמת מועיל לשום דבר. זה פשוט לקחת את כל הכוח והיכולת שלנו, ולוותר עליהם, רק כדי לא לקחת אחריות. אם אלה החיים שלנו, אז כל מה שקורה לנו הוא בידיים שלנו. אנחנו בוחרים אייך לפעול, אנחנו מחליטים אייך להתיחס, לא משנה כמה הגורמים למה שקורה לנו נראים לנו חיצוניים, לנו יש השפעה עליהם. אומנם לקחת אחריות על כל מה שקורה בחיים שלך זה צעד גדול, והוא לא בהכרח נעים, אבל כל עוד אנחנו בוחרים לא לעשות אותו, אנחנו בעצם בוחרים להיות קורבן של הנסיבות.
נגיד למשל שחס וחלילה חליתם במחלה רצינית. זה מצב קשה, קל ליפול בו לכיוון מחשבה של "למה זה מגיע לי", "אין לי מזל", ואפילו למחשבות גרועות יותר על מוות. אבל זה הגוף שלכם, והחיים שלכם. רחמים עצמיים לא יעזרו כאן. מה כן יעזור - לקחת אחריות. אפילו אם אתם לא עשיתם שום פעולה נראית לעין שהביאה למחלה הזאת, קחו אחריות עליה. תגיד לעצמכם, "זה הגוף שלי וזו המחלה שלי, ואני אחלים ממנה". "אולי אני חולה, ואני הולך לעבור תקופה קשה, אבל עכשיו אני חי, ואני הולך להתמודד עם המחלה הזאת, ולנצל את החיים שלי, ולעשות את זה בצורה הכי טובה שאני יכול.
מערכות יחסים זה בכלל תחום שאנשים אוהבים להתנער בו מאחריות. "הי עזבה אותי, אני עשיתי הכל למענה, והיא התיחסה אלי כמו זבל. נשים זה פשוט חרא של עם". לא כייף לקרוא מילים כאלה, ובטח לא לשמוע אותן. אז אני מנחש שגם לא כייף באמת לחשוב ולהרגיש ככה. יחסים הם דבר מורכב, לא משנה כמה אכזבות היו לכם מיחסים, לצאת באמירות כאלה, או לקבוע לעצמכם כל מיני חוקים בגרוש, כדי לנסות להמנע מכאב, אלה רק דרכים להנציח את הכאב, ולמשוך אליכם עוד מערכות יחסים גרועות לכם. במקום זה עדיף לחשוב בכיוון "חבל לי שהקשר הזה נגמר, אני מרגיש פגוע, אבל אני שמח על הדברים הטובים שכן חוויתי בקשר הזה, ואני שמח על זה שהייתי מחויב לקשר הזה. כנראה שבאמת לא התאמנו, ואני אנסה ללמוד מזה כדי שהקשר הבא שלי יהיה יותר מוצלח. וכדי להמנע מטעויות שעשיתי בקשר הזה". יש כיוון מחשבה של כאב, ויש כיוון מחשבה של ריפוי. יש מחשבות שיוסיפו סבל, ויש מחשבות שיעררו תקווה. יש מילים של האשמה, ויש מילים של לקיחת אחריות. קל מאוד להבדיל בין מחשבות ומילים של הרס וכאב, למחשבות ומילים של גדילה ושל העצמה.
בכל זאת המון אנשים מעדיפים שלא לקחת אחריות. קשה להגיד "אני אחראי לזה, אני הייתי לא בסדר, אני צריך לעבוד על עצמי, אני אטפל בזה", אבל כל עוד לא לוקחים אחריות, אי אפשר באמת ללמוד, ואי אפשר לשנות את מה שמפריע לנו. אנחנו יכולים להאשים אחרים, להתנער מאחריות, להגיד לעצמנו "אני בסדר, זה הם אשמים". ואז מה נשאר - כלום. הרי אם מישהו אחר אחראי לזה, אני בטח לא יכול לעשות שום דבר.
בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים לשקר לעצמנו. אנחנו לא יכולים להתכחש לאמת, כי בפנים אנחנו יודעים מה באמת נכון. בן אדם לא יכול לשקר לעצמו כל הזמן, ואז להרגיש טוב עם עצמו. אם אתם לוקחים אחריות, לפחות אתם יכולים להגיד "אני מצטער, אני טעיתי. אני אשתדל לתקן את זה, אני אדאג שזה לא יקרה שוב" ואולי באותו רגע זה יכאב. אולי תרגישו טיפה מושפלים אפילו, אבל הדבר הכי חשוב שעשיתם זה שלקחתם אחריות. ההרגשות הלא טובות יעברו, ותישארו עם דף חלק להתחיל מחדש, ואפילו יותר טוב.
אחריות זה דבר די נדיר בחיינו, ואני לא מדבר על אחריות על טלוויזיות או מקררים. אני מדבר על אחריות אישית. זה מוזר כמה אנשים בוחרים לא לקחת אחריות אישית, למרות שבניגוד למקרה של הטלוויזיה, במקרה של אחריות אישית, אנחנו גם הספק וגם הלקוח. הרי כשאנחנו לוקחים אחריות אישית, אנחנו גם אלה שנותנים אותה וגם אלה שנהנים ממנה.
להאשים אנשים אחרים או את הסביבה בצרות, או בבעיות שקורות לנו, זה משהו שקל לעשות, אבל מעבר לנחמה הפרוטה שזה נותן לנו, זה לא באמת מועיל לשום דבר. זה פשוט לקחת את כל הכוח והיכולת שלנו, ולוותר עליהם, רק כדי לא לקחת אחריות. אם אלה החיים שלנו, אז כל מה שקורה לנו הוא בידיים שלנו. אנחנו בוחרים אייך לפעול, אנחנו מחליטים אייך להתיחס, לא משנה כמה הגורמים למה שקורה לנו נראים לנו חיצוניים, לנו יש השפעה עליהם. אומנם לקחת אחריות על כל מה שקורה בחיים שלך זה צעד גדול, והוא לא בהכרח נעים, אבל כל עוד אנחנו בוחרים לא לעשות אותו, אנחנו בעצם בוחרים להיות קורבן של הנסיבות.
נגיד למשל שחס וחלילה חליתם במחלה רצינית. זה מצב קשה, קל ליפול בו לכיוון מחשבה של "למה זה מגיע לי", "אין לי מזל", ואפילו למחשבות גרועות יותר על מוות. אבל זה הגוף שלכם, והחיים שלכם. רחמים עצמיים לא יעזרו כאן. מה כן יעזור - לקחת אחריות. אפילו אם אתם לא עשיתם שום פעולה נראית לעין שהביאה למחלה הזאת, קחו אחריות עליה. תגיד לעצמכם, "זה הגוף שלי וזו המחלה שלי, ואני אחלים ממנה". "אולי אני חולה, ואני הולך לעבור תקופה קשה, אבל עכשיו אני חי, ואני הולך להתמודד עם המחלה הזאת, ולנצל את החיים שלי, ולעשות את זה בצורה הכי טובה שאני יכול.
מערכות יחסים זה בכלל תחום שאנשים אוהבים להתנער בו מאחריות. "הי עזבה אותי, אני עשיתי הכל למענה, והיא התיחסה אלי כמו זבל. נשים זה פשוט חרא של עם". לא כייף לקרוא מילים כאלה, ובטח לא לשמוע אותן. אז אני מנחש שגם לא כייף באמת לחשוב ולהרגיש ככה. יחסים הם דבר מורכב, לא משנה כמה אכזבות היו לכם מיחסים, לצאת באמירות כאלה, או לקבוע לעצמכם כל מיני חוקים בגרוש, כדי לנסות להמנע מכאב, אלה רק דרכים להנציח את הכאב, ולמשוך אליכם עוד מערכות יחסים גרועות לכם. במקום זה עדיף לחשוב בכיוון "חבל לי שהקשר הזה נגמר, אני מרגיש פגוע, אבל אני שמח על הדברים הטובים שכן חוויתי בקשר הזה, ואני שמח על זה שהייתי מחויב לקשר הזה. כנראה שבאמת לא התאמנו, ואני אנסה ללמוד מזה כדי שהקשר הבא שלי יהיה יותר מוצלח. וכדי להמנע מטעויות שעשיתי בקשר הזה". יש כיוון מחשבה של כאב, ויש כיוון מחשבה של ריפוי. יש מחשבות שיוסיפו סבל, ויש מחשבות שיעררו תקווה. יש מילים של האשמה, ויש מילים של לקיחת אחריות. קל מאוד להבדיל בין מחשבות ומילים של הרס וכאב, למחשבות ומילים של גדילה ושל העצמה.
בכל זאת המון אנשים מעדיפים שלא לקחת אחריות. קשה להגיד "אני אחראי לזה, אני הייתי לא בסדר, אני צריך לעבוד על עצמי, אני אטפל בזה", אבל כל עוד לא לוקחים אחריות, אי אפשר באמת ללמוד, ואי אפשר לשנות את מה שמפריע לנו. אנחנו יכולים להאשים אחרים, להתנער מאחריות, להגיד לעצמנו "אני בסדר, זה הם אשמים". ואז מה נשאר - כלום. הרי אם מישהו אחר אחראי לזה, אני בטח לא יכול לעשות שום דבר.
בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים לשקר לעצמנו. אנחנו לא יכולים להתכחש לאמת, כי בפנים אנחנו יודעים מה באמת נכון. בן אדם לא יכול לשקר לעצמו כל הזמן, ואז להרגיש טוב עם עצמו. אם אתם לוקחים אחריות, לפחות אתם יכולים להגיד "אני מצטער, אני טעיתי. אני אשתדל לתקן את זה, אני אדאג שזה לא יקרה שוב" ואולי באותו רגע זה יכאב. אולי תרגישו טיפה מושפלים אפילו, אבל הדבר הכי חשוב שעשיתם זה שלקחתם אחריות. ההרגשות הלא טובות יעברו, ותישארו עם דף חלק להתחיל מחדש, ואפילו יותר טוב.
