המתאגרף שפרש
אתמול צפיתי בקרב אגרוף בטלוויזיה. אני די אוהב לראות אגרוף בדר"כ יש משהו ממש יפה בעיני, בשני אנשים שעבדו כל כך קשה, ושיש לשניהם רצון כל כך חזק לנצח, שמתמודדים האחד נגד השני. אבל הקרב הזה היה שונה. זה היה באולם ענק מלא בצופים. היה שם קהל עצום של אנשים, ויכולתם לשמוע את הרחש של ההמון, ואז עלה השופט לזירה, שופט נמוך כזה, איש קטן עם קול גדול, והוא הזמין את המתמודדים. המתמודד בפינה האדומה, היה בחור צעיר, רחב מאוד, כתפיים ענקיות עם גוף שכולו שרירים, עם מבט נחוש מאוד בעיניים. הוא עלה לזירה והחל לנופף לקהל שהריע לו. אחר כך השופט קרא למתמודד השני, שעלה לפינה הכחולה. המתמודד הזה היה יותר מבוגר, אבל הוא נראה כמו גוש מוצק של שרירים, הוא היה קצת יותר נמוך מהבחור הצעיר, אבל הוא נראה מפחיד. הוא לא נופף לקהל, ולא חייך, הוא רק הסתכל על הבחור הצעיר.
הקרב התחיל, ושני המתמודדים נעו בזירה. המתמודד הצעיר היה זריז יותר, אבל כל התנועות המהירות שלו, ומספר האגרופים שזרק לכיוונו של המתמודד המבוגר יותר, לא השפיעו על יריבו אפילו בקצת. הוא המשיך לנוע במהירות, מנסה להטעות, שולח אגרוף ביד ימין, ואז שמאל, ואז שני אגרופים בימין ובשמאל. ואז פתאום המתאגרף השני המבוגר יותר שלח מכה מהירה, שפגעה בלחי של המתמודד הצעיר. המתמודד הצעיר נהדף אחורה, ואז קרה הדבר הבאמת מוזר, הוא הפנה את הגב ליריבו, נשען על החבלים, כשהוא אוחז את ראשו בידיו, ומנענע בו בחוסר אמונה. פתאום מהקהל, הגיע איש קירח, לבוש סוודר, וניגש אל הזירה. הוא התחיל לצעוק על המתמודד הצעיר. "אתה רואה, מה אמרתי לך! אמרתי לך שתפגע, אייך היה ברור לי שזה יקרה... אתה לא אמור להתאגרף, אתה פשוט לא בנוי לזה! בוא – כדאי שנצא מכאן!" והמתמודד עבר מתחת לחבלים, ויצא עם אותו אדם מהקהל. השופט וכל שאר הקהל היו המומים, אבל לשופט לא נותרה ברירה אלא להכריע שהקרב נגמר והמתמודד שעזב הפסיד.
טוב, אז כמובן שזה לא באמת קרה. לא באמת ראיתי את הקרב הזה בטלוויזיה, אבל הדברים האלה קורים בכל יום להמוני אנשים בכל מקום בעולם, ותנו לי להסביר למה בדיוק אני מתכוון. יוסי לצורך הדוגמה (איזשהו יוסי) מחליט שהוא מתחיל לעשות יוגה, הוא נרשם לקורס ומתחיל ללכת כל שבוע פעמיים בשבוע. והוא מקפיד להתאמן קצת בכל יום. ערב אחד, כעבור שלושה שבועות, חבר שלושהוא לא ראה הרבה זמן, מזמין אותו לצאת לפאב. וזאת עוד לפני שיוסי עשה את האימון שלו. אז יוסי אומר לעצמו שזה לא יהיה כזה נורא אם הוא לא יתאמן היום, אז הוא הולך עם החבר שלו לפאב, ובדרך הוא מספר לחבר שלו שהוא התחיל לעשות יוגה, ושזה גורם לו להרגיש ממש טוב. החבר שלו חושב לעצמו, ואוו יוגה, זה ממש קשה, דורש המון משמעת – אני בחיים לא הייתי מסוגל לעשות את זה. אז הוא אומר ליוסי "אני לא יודע לגבי כל העניין הזה של היודה, זה יותר מידי קשה. אני לא רואה את עצמי מתחיל להעביר רגל מעל הכתף שלי. זוכר את מיכל שיצאתי איתה לפני כמה חודשים, היא עשתה יוגה איזה תקופה..." וכך הם ממשיכים את הערב.
יום למחרת יוסי הולך לעבודה בבוקר, והראש שלו קצת כואב, כי הוא נשאר עם החבר עד מאוחר, והוא מתעכב קצת בעבודה, בגלל שיש לו המון עבודה לעשות, ועד שהוא מגיע הביתה הוא כבר מרגיש ממש עייף, והוא מחליט שוב לוותר על האימון. ביום למחרת כשהוא כבר חוזר מהעבודה, הוא אומר לעצמו שהוא רק יראה קצת טלוויזיה, ואז הוא יתאמן. אבל ברגע שהוא מתיישב, הוא כבר לא ממש קם. לשיעור הבא של היוגה הוא כבר לא מגיע...
הרבה פעמים בחיים אנשים, מפקששים פעם אחת או פעמיים, ומפסיקים. או שהם פוגשים במישהו, שאינו תומך במה שהם עושים, והדבר מוציא להם את כל הרוח מהמפרשים. זה קורה לאנשים שמחליטים להתאמן, שעושים דיאטה, שמנסים להפסיק לעשן, ועוד. הסיפור על המתאגרף בא להקצין ולהדגיש כמה זה מגוחך לעזוב את הכול בגלל שמעדת, בגלל שטעית, או בגלל שמישהו אחר אומר לך שאתה לא יכול לעשות את זה. תחשבו על כל הפעמים, שהחלטתם לעשות דיאטה, להפסיק לעשן, או להתחיל להתאמן, ופעם אחת שאכלתם עוגה שלא תכננתם, עישנתם סיגריה או פיספסתם אימון, ואז אחרי שהלקתם את עצמכם קצת, החלטתם כבר לוותר על זה.
לפעמים זה נראה שאנחנו כל כך מפחדים שלא נצליח, שאנשים יצביעו לנו על ההפסדים שלנו, שעם הסימן הכי קטן לכישלון, אנחנו בורחים כל עוד נפשנו.
מאז שאני מתעסק יותר בנושא של התפתחות עצמית, התחלתי באמת לשים לב מה אומרים כל אותם מורים מצליחים. כל אותם מאמנים, כל אותם מדריכים של הסוד. הם תמיד מדברים, על זה שלפעמים יש בעיות, או יותר נכון אתגרים, ושהרבה פעמים בדרך לעושר גדול יש פשיטת רגל או שתיים. אבל אם תקשיבו קצת יותר מקרוב, תגלו שהם גם מדברים על דברים שלא תמיד הולכים להם. על זה שהם גם טועים לפעמים, גם מתפתים לעשות משהו שאינו בהתאמה עם המטרות שלהם. הדברים האלה נאמרים מאוד בלחש, לא בגלל שהם מנסים להדחיק אותם, או להסתיר אותם, אלה בגלל שהם לא מתמקדים בהם. אלה אנשים שמתמקדים בפתרונות, לא בבעיה.
לא מזמן שמעתי על מחקר שהתפרסם בארצות הברית על החלטות שאנשים מחליטים בתחילת השנה, כמו להתאמן, לרדת במשקל, להיות יותר מסודרים וכהנה, בערך 90% חוזרים מההחלטה שלהם תוך כמה חודשים, והרוב הגדול, עוד הרבה לפני זה. בסוף השנה יש רק 3% שעמדו בהחלטה שלהם. אתם יודעים מה משותף לאלה שעמדו בהחלטה שלהם. לא שהם לא מעדו – להיפך, שהם כן מעדו ואז חזרו לתלם.
בואו נצטרף לשלושה אחוז האלה
בברכה שפי
